<h1>איסור משהו לראב"ד</h1>
<h2>דף צג:</h2>
נחזור לדברי רבי' נר ישראל שכתב על הטבח שמנקר הבשר ונמצא אחריו חלב או גיד הנשה, שיש מן הדין להעבירו שלא לסמוך עליו, ועל הסומך עליו שהוא כמבטל איסור משהו לכתחלה, ואסור לאכול מבשרם ומתבשילם. דעת תלמידו נוטה שאין זה כמבטל איסור משהו במזיד, כי המבטל איסור במזיד יודע שהוא אסור והוא מתכוין לבטלו, אבל זה הסומך על אותו המנקר, אינו יודע באיסור. ולא עוד אלא שמזהיר עליו לנקרו יפה יפה. ואף המנקר עצמו אומר אני שאין עליו תורת חשוד במזיד, אלא תורת פושע והפושע אינו כעושה במזיד, ואף חזרתו קלה מן החשודים כי החשודים על הבכורות ועל השביעית ועל הטריפות חזרתן קשה, כדאיתא בסנהדרין [כ"ה ע"ב] מפני שהן מזידין, אבל החשוד בפשיעה חזרתו קלה. ובקבלת חברות בפני שלשה סגיא ליה, וחוזר לחברותו, דלא גרע מחבר ונעשה גבאי ופירש, שמקבלין אותו והרי הוא ככל אדם. וכיון שהוא ככל אדם אם בא לקבל דברי חברות בפני ג' חברים מקבלין אותו וסומכין עליו. וכן הדין לכל בודקי' המאכילין הירקות, שנמצא אחריהן תולעת אין דיניהן כחשודין וחזרתן קלה. ואומר אני שאין דוחין אותן מבדיקה, עד שימצאו אחריהן תולעת ג' פעמים, כי אז הוחזקו בפושעים, אבל פעם ושתים אינן אלא אונס, ואנן סהדי שהן מתכונין לבדוק יפה יפה. וכל הדברים לפי מה שהן, לפי כונת האנשים ולפי אונסם ופשיעתם. והטבח הזה שהוא מנקר הבשר ונמצא אחריו חלב או גיד הנשה, בודקין אותו אם יאמר מה שהנחתי ודאי אסור הוא אלא שהייתי שוגג עליו מעבירין אותו, מפני שהוא בחזקת פושע, כדאמ' [ב"ב כ"א ע"ב] טבחא שתלא ואומנא וספר מתא כמותרין ועומדין הן, אבל אינן בתורת חשודין במזיד. ואם יאמר מה שהנחתי מותר הוא ובחזקת היתר הנחתי אותו, אם התרו [בו] כבר חכמים ובקיאים ממנו שיהא עליו מן הדין לבטל דעתו מפני דעתם ולסמוך עליהם, ולא חשש לדבריהם ונהג בו מנהג היתר, נראה שזה מדרך החשודים וקרוב הוא אליהם ועונשין אותו שמחמירין עליו יותר, אך לא כחשודים ממש, לפי שגם הוא קבל מרבו ורוצה לעמוד בשמועתו, אלא שהוא מאכיל את האדם דבר האסור לו. ואעפ"י שהוא מותר, לאחרים עובר על לפני עור לא תתן מכשול. ומכל מקום אין מעבירין אותו אלא מן הניקור לבדו, אבל מן הטבחות אין מעבירין אותו, שהרי אף החשודים על המזיד לא קנסו אותן אלא במה שהן חשודין בלבד. דקיימא לן כר' שמעון דאמר החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין כל דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו. אבל כל שאר הדברים לוקחין, דאין קונסין אותו אלא בגוף האסור בלבד, או בדבר שהוא מתחלף בו, והכי איתא בבכורות [ל' ע"א]. ולא עוד אלא שמותר להתארח עם זה המנקר הפושע ולאכול מבשרו ומתבשילו, ואעפ"י שהוא פושע לאחרים, לעצמו אינו פושע, כדאמרי' [ע"ז ל"ט ע"ב] בסוריא שאין לוקחין אותן אלא מן המומחה, ואעפ"כ מותר להתארח אצלן, ואם שגרו אצל כל אדם מותר לאכול מהן, דאין משגרין אלא ממה שהן אוכלין. ואפילו הוא פושע בשל עצמו, מותר לאכול מתבשילו ולהשתמש בכליו, לפי שהפשיעה אינה כמזיד ופעמים ישנה ופעמים אינה, והפושע בדבר רוב הפעמים שלא תאונה לו הפשיעה אחרי כונתו לעשות דבר מתוקן. ובחרש שוטה וקטן אמרו רבותינו [פ"ו ע"א], רוב מעשיהם מקולקלין. אבל מה שהוא בן דעת ומתכוין לתקן רוב מעשיו מתוקנים. וכיון שכן יש להחזיק הדבר בהתר. וכל שכן שיש בו עוד ספק אחר שאעפ"י [ש]נשאר שם מן האסור, שמא נתבטל בס' ואין כאן שמא אלא ודאי, כי הפשיעה אינה אלא משהו, ואי אפשר לקדרה שלא יהא בה בין המים והבשר והירקות ס' מההתר. הדין הזה לתבשיל ולכלי תשמישו אבל לבשר עצמו אין בו שתי ספקות הללו, לפי שאין האיסור בטל בס' אלא אם נימוח בתוך ההתר, אבל אם לא נימוח, ומקומו ידוע, כגון גיד הנשה וקנוקנות שלו שמקומם ידוע ואינם נימוחים אינן בטלין אפי' לתוך אלף. אלא שיש להתירו מכח הרוב שרוב מעשיו מתוקנין ומיעוט בפשיעה. כי המנקר הזה בקי הוא בנקור, ומדרך שגגת פשיעה אירע לידו האיסור, הלכך רוב מעשיו בחזקת מתוקנין. אבל אם המנקר הזה מתורת התר הוא מניח בו כך מה שהוא מניח שכך למדהו רבו, ואינו שומע לקול המורים אותו עתה ואומרים לו הוא אסור, ודאי כגון זה אין רוב מעשיו בחזקת מתוקנים, וכן אם המנקר טפש הוא שלא למד הניקור כל צרכו, ודאי אין אוכלין על נקורו והרי הוא בחזקת חרש שוטה וקטן שרוב מעשיהם מקולקלין. וקרוב אני לאסור מהן התבשיל והכלים וכל הבשר. אבל אם בא אדם אחד מעלמא ונקר את הב[שר והלך לו] וא[ין כאן] מי שהוא בקי בנקור להראות לפניו אם הוא מנוק[ר יפה אם לאו], ואותו המנקר לא נודע אם הוא בקי בדבר אם לאו. על זה אני צריך, שכתב, ראינו כי הירך בחזקת גיד עומדת עד שיודע לך מי הכשירה. וכמדומה אני שיש עליה פרכא מיהא דתנן במס' חולין [צ"ד ע"א] השולח ירך לחברו שלמה אינו צריך ליטול ממנה גיד הנשה, אבל חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה, מאי טעמא מפני שהשלמה מקומו נכר בה והחתוכה אין מקומו נכר בה. ואם איתא דירך בחזקת איסור גיד עומדת עד שיודע לך מי הכשירה, חתוכה אמאי לא, הא לא אכיל ממנה לעולם עד דמחזי לה לבקי, והבקי ודאי יודע בו בין חתוכה בין שלמה בלא שום ספק, אלא ש"מ כל ירך שאין הגיד נכר בו בחזקת היתר הוא, וכ"ש ירך מנוקרת שאין צריכין לחזור אחר המנקר. ועוד שאין הנדון דומה לראיה, כי בהמה בחייה אין בה היתר, לפי שאי אפשר לכזית בשר בלי שחיטה, ומשום הכי קיימא בחזקת איסור עד שיודע במה נשחטה. אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ ממקום הגיד, הלכך אמרינן בה רוב המתעסקים בניקור מומחין הם, דהשתא לגבי שחיטה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרינן [לעיל י"ב ע"א] רוב מצויין וכו', ירך שיש בה היתר ידוע לא כ"ש שיש לנו לומר כן. ועוד ראיה לדבר [שם] מהאומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום דאמרינן לעיל אין חזקתו תרום, ומפרש טעמא משום דאמרינן דילמא אינש אחרינא שמע ואזל ותרם, והוה ליה תורם שלא מדעת בעלים. טעמא דשוי שליח, הא אם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ובא ומצא תרום, הרי הוא בחזקת מתוקן, שהרי אין כאן לחוש לתורם שלא מדעת בעלים, ואמאי ניחוש דילמא אתא אינש דלא בקי בהפרשת תרומה ואפריש ולא קרי שם וקא שריא טבלא, אלא ש"מ דרוב מצויין אצל המצות מומחין הן, דכיון דיהבי דעתייהו לאפרושי מאיסורא מידק דייקי ועבדי. וכן הנקור הזה. כי יודע אני שאין הכל... אלא מפני עצלות כי נפש המנקר קצה בו מפני הטורח... הוא ואם יחזור על הירך מעבר אחרת ויעיין בה [יוציא] הכל ולא [ישאר כלום לכך] תלינן להתר. כך דעת תלמידך. הנה בררנו כל דיני הירך והתבשיל והכלים למנקרים, ולסומכים עליהם... שהבשר והתבשיל והכלים שלו מותרין ואע"ג שחכם אחר... שהכל אסור.
<h2>דף צז.</h2>
פירוש שעורי האיסורין אמר ר' יהושע בן לוי כל איסורין שבתורה ס'. א"ר שמואל בר רב יצחק רבי אתה אומר כן, הכי אמר רבסי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה במאה. ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה. מנין השעורין י"ד. ואלה מנינם, במה שהוא, ובנותן טעם, וכשעורה, וכעדשה, וכזית, וכגריס, וככותבת, וכביצה, וכגרוגרת, וכרביעית, ובששים, ובמאה, ובמאתים, ובאלף. והם מחולקים לג' חלקים, הראשון. לענין איסור אכילה ושתיה, אע"פ שהוא מותר בהנאה. והשני. לענין איסור אכילה ואיסור הנאה. והאסור בהנאה אסור באכילה, ולא כל האסור באכילה אסור בהנאה. והשלישי. השעורין האמורין לענין טומאה. והאסורין באכילה ובשתיה, בין שאסורין בהנאה, ובין שאינן אסורין בהנאה, נחלקין לשני חלקין. הראשון. מה שחייבין על אכילתו. והשני, מה שאין חייבין על אכילתו כרת. האסורין באכילה ואין אסורין בהנאה, ואע"פ שיש בהן מה שחייבין על אכילתו כרת הם י"ג. והם נבלה, טרפה, גיד הנשה, ובהמה, וחיה טמאה, ועופות, ודגים טמאים, וחלב, ודם, ואבר מן החי, ושקצים ורמשים, ותרומה לזרים ולטמאים, וגם אלו ששנינו [ע"ז ל"ה ע"ב] אלו דברים של גוים אסורין ואין לאיסורן איסור הנאה, חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואה. והפת ושמן שלהם, ושלקות, וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין, וחומץ, וטרית טרופה, וציר שאין בו דגה, והחילק, וקורט של חלתית, ומלח סלקונדרית. והאסורין באכילה ובשתיה ואיסורן איסור הנאה, י"ד דברים. והם ערלה, וכלאי כרם, ונותר, ופגול וחולין שנשחטו בעזרה, וצפורי מצורע, וחמץ בפסח, ובשר בחלב, ובשר שור הנסקל, ועגלה ערופה, והמוקצה, וע"ז, ויין נסך, וחומץ יין נסך. והאסורין באכילה ובשתיה וחייבין עליהן כרת, הם שבעה. חמץ בפסח, וחלב, ודם, ופגול, ונותר, והאוכל ביום הכפורים ככותבת, וטמא שאכל את הקודש, ושאר האסורין באכילה ובשתיה בין שאיסורן איסור הנאה ובין שאיסורן איסור אכילה, אין חייבין על אכילתן ועל שתיתן כרת. והאמורין לענין טומאה ז'. והם, המת, וכזית מן המת, וכעדשה מן השרץ, ושכבת זרע, ועצם כשעורה, ומלא תרווד רקב, ורביעית דם. ואף כי הנוגע בנותר מהם יטמא, אחר הכלל הזה צריך לפרוש. השעור הראשון האסורים במשהו. הן השנויין במשנה זו [ע"ז ע"ד ע"א]. אלו אסורין ואיסורן בכל שהוא. יין נסך, וע"ז, ועורות לבובין, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפורי מצורע, ושער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה, הרי אלו אסורין ואיסורן בכל שהוא. ושכבת זרע מטמא את היוצא ממנו בכל שהוא, ומטמא את הנוגע בה בכעדשה, כי כן בתלמוד נדה [מ"ג ע"ב] א"ר (מלאי) [חנילאי] משום ר' אלעזר ב"ר שמעון שכבת זרע לרואה במשהו לנוגע בה בכעדשה. ועוד המים מכשירין את האוכלין ליטמא במשהו, כאשר שנינו [תו"כ שמיני פ"ט ה"א] אשר יבא עליו מים יטמא [ויקרא י"א], מלמד שהוא מטמא במשהו. וכן הדם מהנדה מטמא את האשה בכל שהוא. וגם זו שאמר [ע"ז ס"ו ע"א] חלא (בחמרא) [דחמרא] וחלא (בשיכרא) [דשיכרא] חמרא (בחיטי) [דחיטי] וחמרא משערי, אביי אמר בנותן טעם, ורבא אמר במשהוא. והלכתא כרבא. השעור השני האסורין בנותן טעם. והם עשרה, יין נסך שנפל לתוך מים, כאשר שנינו [ע"ז ע"ג ע"א] יין במים ומים ביין בנותן טעם, זה הכלל מין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם. השני, בשר בחלב, כאשר שנינו [להלן ק"ח ע"א] טפת חלב שנפלה על חתיכת בשר, אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה. ובקדרה, אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה. השלישית, שמנונית של גיד הנשה שנתבשלה עם זולתה, ששנינו [לעיל צ"ו ע"ב] (ירק) [ירך] שנתבשל בה גיד הנשה. [גיד הנשה] שנתבשל עם הגידין, בזמן שהוא מכירו בנותן טעם. אבל שמנונית של גיד הנשה משערין אותה בס'. הרביעי והחמישי, נבלה ודג טמא, וכן שמנן, וכן חתיכה של נבלה, וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם חתיכות של היתר, בזמן שהוא מכירה בנותן טעם, ואם אינו מכירן כולן אסורות. השישי, הרוטב של איסור, כמו ששנינו [שם] והרוטב בנותן טעם. השביעי, החלב כאשר אמרנו [להלן ק"ח ע"א] אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאוריתא. השמיני, ביצה טמאה כאשר אמרנו, בבצים טמאות ששלקן עם בצים טהורות, אם יש בהן בנותן טעם הרי אלו אסורות. התשיעי, יין לנזיר כאשר אמרנו [פסחים מ"ד ע"ב], וכל משרת ענבים [במדבר ו'] ליתן טעם כעיקר, שאם שרה ענבים במים, ויש בהם נותן טעם יין אסורין, מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. העשירי, חומץ שנפל לתוך יין נסך, לפי שאמרנו [ע"ז ס"ו ע"א] חלא בגו חמרא דברי הכל בנותן טעם, חמרא בגו חלא, אביי אמר במשהוא. ריחיה חלא וטעמיה חמרא, חלא, בתר שמא אזלינן, והוה ליה מין במינו ומין במינו במשהוא. רבא אמר בנותן טעם, ריחיה חלא וטעמא חמרא, חמרא, בתר טעמא אזלינן, והוה ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנותן טעם. השעור הג' הוא כשעורה. והוא עצם כשעורה מן המת, שהוא מטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל. ושאר ההלכה שהיא שנויה בתחלת מסכת אהלות [פ"ב מ"ג]. וכן שנינו [כלים פי"ז מ"ח] שעורה שאמרו לא גדולה ולא קטנה וזו היא מדברית. השעור הד' כעדשה. שמטמא מן השרץ במגע, ואין השרץ מטמא במשא. וכך שנינו בתורת כהנים [שמיני פ"ז ה"ו] כל הנוגע בהן, יכול בכלן, ת"ל מהם. אי מהם יכול במקצתן ת"ל בהם, הא כיצד, עד שיגע במקצתן שהוא ככולן, שערו חכמים כעדשה, שכן החומט תחלת בריאתו כעדשה. ועוד שנינו לענין נגעים [פ"ו מ"ה], בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה, מקצתה חוץ למחיה. ולפי זאת שנינו [שם מ"א] גופה של בהרת כגריס, מקום הגריס ט' עדשות, מקום עדשה ד' שערות, נמצאו ל"ו. ושאר ההלכה אשר שערו בה כעדשה. ועוד שכבת זרע תטמא את הנוגע בה כעדשה, כמו שבארנו. וכן שנינו [כלים פי"ז מ"ח] כעדשה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית [זו מצרית]. ועוד שנינו [אהלות פ"א מ"ז] האיברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת, ופחות מכזית מן הנבלה, ופחות מכעדשה מן השרץ, מטמאין טומאתן. השעור החמשי כזית. והוא מתחלק (לב') [לד'] מחלוקת, הראשונה, לענין מגע מת ונבלה, והשניה, לענין מאכל מן האיסורין, כמו חמץ בפסח, כאשר שנינו [ביצה ב' ע"א] ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בכותבת, וב"ה אומרים זה וזה בכזית. והשלישית, היא אשר שנינו לענין ה' מיני חיטין, כוסמין, שעורה, שבולת שועל, ושיפון, האוכל מהן כזית מצה בפסח, יצא ידי חובתו, כזית חמץ חייב כרת. ולכן שנינו [פסחים מ"ה ע"א] בביעורי חמץ אם יש בו כזית במקום אחד, חייב לבער. ובאיסור גיד הנשה שנינו [לעיל צ"ו ע"א], האוכל מגיד הנשה כזית, סופג את המ'. והאוכל חלב ודם ופגול ונותר כזית מאחד מהן, חייב כרת, בד"א בחלב בהמה, אבל חלב חיה מותר. והדם האסור, הוא דם בהמה וחיה ועוף, ואפילו דם שרצים. שכך אמרנו [כריתות כ"א ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב דם שרצים לוקין עליו בכזית. ואע"פ ששנינו [להלן ק"ט ע"א] הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר עליו, כבר אמרנו [כריתות כ"ב ע"א] א"ר זירא אמר רב לא שנו אלא לב עוף שאין בו כזית, אבל לב בהמה שיש בו כזית, ענוש כרת. אבל דם דגים, ודם חגבים, אינו אסור. וכזית מן המת מטמא באהל, כמו ששנינו [אהלות פ"ב מ"א] ואלו מטמאין באוהל כזית מן המת. והמחלוקת הרביעית עד כמה מזמנין עד כזית, ר' יהודה אומר עד כביצה. ולכן שנינו [כלים פי"ז מ"ח] כזית שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית, וזהו איגורי. השעור הששי הוא כגריס. והוא מקצת הפול. שיערו בו כל הנגעים, כאשר שנינו בספרא [תזריע פ"ג ה"א] כל הצרעות שעורו כגריס. ושנינו במשנתינו [נגעים פ"ו מ"א] גופה של בהרת כגריס הקיקלי מרובע, מקום הגריס ט' עדשים. השעור הז' ככותבת. והוא שעור אכילה ביום הכפורים שחייב עליה כרת, כאשר שנינו [יומא ע"ג ע"ב] האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה. ופירושו תמרה, כאשר אמרנו [ב"ב קמ"ו ע"ב] מאן יהיב לן מכותבת דיריחו. השעור הח' כביצה. שמטמא טומאת אוכלין, כאשר שנינו [יומא פ' ע"א] וכביצה לטמא טומאת אוכלין. ועוד שנינו בספרא [תו"כ שמיני פ"ט ה"א] אשר (יהא) [יבא] עליו מים יטמא, מלמד שהוא מטמא בכל שהוא, יכול יטמא לאחרים בכל שהוא, ת"ל אשר יאכל, הא אינו מטמא אלא בכביצה. ועוד שנינו [ברכות מ"ד ע"ב] לענין שיעור אכילה לזימון, עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה. ושנינו [סוכה כ"ו ע"ב] לענין אכילה חוץ לסוכה, וכשהביאו לר' צדוק אוכל [פחות] מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו. ולכן שנינו [כלים פי"ז מ"ו] כביצה שאמרנו לא גדולה ולא קטנה אלא בנונית. השעור הט' כגרוגרת. להוצאת שבת. השעור העשירי ברביעית. כאשר שנינו לענין הוצאת שבת [שבת ע"ו ע"ב], ושאר כל המשקין ברביעית. ועוד שנינו לענין טומאת דם [אהלות פ"ב מ"ב], ורביעית דם תבוסה ממת אחד, ר"ע אומר משני מתים. ובסיפרא [תו"כ אמור פ"ב ה"ד] אמרינן א"ר עקיבא מנין לרביעית דם מן התורה שהיא משני מתים, ת"ל [ויקרא כ"א] ועל כל נפשות מת, שתי נפשות ממת אחד. ועוד שנינו [כריתות י"ג ע"ב] לענין שתיית כהן בשעת עבודה לא אמרתי אלא כדי לשכר, וכמה כדי לשכר רביעית. ושנינו לענין נזיר [נזיר מ"ט ע"ב] ועל אלו טמאות הנזיר מגלח, על המת ועל כזית מן המת, ועל כזית מן הנבלה, ועל מלא תרווד רקב, על השדרה, ועל הגלגולת, על אבר מן המת, ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי, על חצי קב עצמות, ועל חצי לוג דם, ועל מגען ועל משאן, ועל אהילן, ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. (ועל אהילו). השעור הי"א בששים. והם ג', [לעיל צ"ז ע"ב] אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין. כחל בס' וכחל מן המנין, ביצה בס' ואין ביצה מן המנין. גיד הנשה בס' כמו ששנינו [לעיל צ"ו ע"ב] גיד הנשה שנתבשל עם הגידין, בזמן שמכירו בנותן טעם, ואם אינו מכירו כולן אסורין. במאה, (ו)אית משנה במ' ערלה [פ"ב מ"ו] ולמה אמרו כל המחמץ (והמחבל) [והמתבל] והמדמע להחמיר מין במינו, להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו, להחמיר מין במינו כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסת חטים ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות באחד ומאה, בין אין בו לעלות באחד ומאה [אסור, אין בו לעלות באחד ומאה בין] שיש בו כדי לחמץ ובין שאין בו כדי לחמץ אסור. [שם מ"ז] להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו, כיצד, גריסין שנתבשלו עם עדשים, ויש בהן בנותן טעם בין שיש בהם לעלות באחד ומאה ובין שאין בהם לעלות באחד ומאה [אסור, אין בהם בנותן טעם בין שיש בהם לעלות באחד ומאה ובין שאין בהם לעלות באחד ומאה] מותר. ואמר [להלן צ"ט ע"ב], אין בהם לעלות באחד ומאה, ואלא במאי, לאו בס', לא במאה. ואקשינן, הא מדרישא במאה, סיפא הוי בס', דקתני רישא להחמיר מין במינו כיצד שאור של חטין שנפל לתוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ, בין שיש בו לעלות באחד ומאה ובין שאין בו לעלות באחד ומאה אסור אין בו לעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ ובין שאין בו כדי לחמץ אסור, רישא וסיפא במאה, [לא] רישא באחד ומאה וסיפא [במאה]. וכי יש בו כדי לחמץ באחד ומאה אמאי לא בטיל, אישתיק א"ל [דילמא] שאני שאור דחימוצו קשה. והדרך שנלמוד ממנה האיסורין, הא דאמר רבא [צ"ז ע"א] מריש הוה קשיא לי הא דתניא קדרה שנתבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם, ואמינא בשלמא תרומה טעים לה כהן, אלא בשר בחלב מאן טעים לה, השתא דאמר ר' יוחנן סמכינן על קפילא הכא נמי סמכינן על קפילא. וזאת היא הדרך אמר רבא בנותן טעם כמו קדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין בנותן טעם, וזהו מין בשאינו מינו דהתירא. ובאיסורא כמו קדרה שבשל בה חלב וחזר ובשל בה בשר, יטעמנו קפילא, אבל מין במינו, אי נמי בשאינו מינו וליכא קפילא, או דאיכא קפילא וליכא למיקם טעמא כגון שמנונית של גיד הנשה, משערינן ליה בס'. השעור הי"ב במאה. השעור הזה לחמשה דברים, והם תרומה גדולה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, וחלה, ובכורים, אם נתערבו בזולתם באחד ומאה, כמו ששנינו [ערלה פ"ב מ"א] התרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, והחלה והבכורים, עולים באחד ומאה, ומצטרפין זה עם זה. ועוד שנינו [תרומות פ"ד מ"ז] תרומה עולה באחד ומאה, ר' יהושע אומר במאה ועוד, ועוד זה אין לו שעור. ר' יוסי בן משולם אומר קב למאה סאה, שעורו אחד מת"ר, כי כל סאה ו' קבין ק' סאה ת"ר קב. ופירש תרומה עולה באחד ומאה, תרומה שנתערבה בחולין משערין אותה אם יש ק' חולין ואחד תרומה, נוטל אחד מכולן ואומר הרי זו תרומה, והמאה הנשארים מותרים לזרים ולטמאים, ואם (יש) [אין] ק"א אינו כן. ודברים הללו בתרומת ארץ ישראל. אבל תרומת חוץ לארץ אם יש ב' חולין וא' תרומה, הרי זה בטלה בשנים ואינה צריכה העלאה שכך אנו אומרין [בכורות כ"ז ע"א] אמר שמואל תרומת ח"ל בטלה ברוב. רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו, רב הונא בריה דרב יהושע כי מקלע ליה חמרא דתרומה רמי תרי נטלי דחולין וחד מתרומה, מכאן ואילך שקיל חדא ושתי, ואמר הנך תרי דפישן בחולי ואי נמי חדא דתרומה ודאי מקמי דשקיל בהך כלהון הוויין להו. השעור הי"ג הוא מאתים. וזה השעור לג' דברים והם ערלה וכלאי הכרם, שכך שנינו [ערלה פ"ב מ"א] הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה. והג' ציר של דג טמא כאשר שנינו [תרומות פ"י מ"ח] דג טמא צירו אסור ר' יהודה אמר רביעית בסאתים, והוא קרוב למאתים, שכך אמרנו [להלן צ"ט ע"ב] אמר ר' יוסי ב"ר חנינא לא כל השעורין שווין שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים, כל סאה ו' קבין, וכל קב (ב') [ד'] לוגין וכל לוג (ב') [ד'] רביעיות, נמצא בקב י"ו רביעיות, והסאה צ"ו רביעיות ושתי סאין קצ"ב רביעיות, והוא קרוב למאתים. השעור הי"ד הוא אלף. והוא שעור של הקדש כדאמרינן בגמרא בכל שעה [כ"ז ע"ב] אמר רבא ערלה בטלה במאתים. אבל הקדש אפילו באלף לא בטיל, וג"כ לביצה שנולדה ביו"ט שאסורה באכילה עד מוצאי יו"ט ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות, וזהו שאמרו [ביצה ג' ע"ב] כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, פירש כל דבר מצוה התלויה בדבר אחר שא"א לעשות את השני עד שיעשה את הראשון, הרי הראשון נקרא מתיר והשני נקרא דבר שיש לו מתירין, כגון קרבנות הנאכלין שא"א לאוכלן עד שיזרוק דמן כאשר שנינו [זבחים מ"ד ע"א] כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח אין חייבין עליו משום פגול, העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים, עולת העוף דמה מתיר את בשרה למזבח, חטאת העוף דמה מתיר את בשרה לכהנים, פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים דמם מתיר את אמוריהן לקרבן למזבח, אלו וכיוצא בהן, מתירין שהם מעשים. ויש מתירין שהם זמנים, כגון החדש שהוא אסור עד שיעבור הפסח, וביצה שנולדה בשבת אסורה עד מוצאי השבת וכן ביו"ט. וכן פירות שנלקטו ודגים שנצודו עד מוצאי שבת או מוצאי יו"ט מותרין. והזמן מתיר את אלו, ואין מתיר אותן התערובות, והתערובת מתרת דבר שאין הזמן מתירו, כגון ערלה וכלאי הכרם שלא יהי' בהן מוקש. פירש, שלא יהיה פחות ממאתים במבטלו. אבל החדש והביצה וכיוצא בהם יעוכבו עד חלוף זמן איסורן, ויותרו גופיהן, ואין צריך לומר תערובתן. מצאנו איסור משהו על שמונה פנים שהוא אוסר ערובו. יש מהן מין במינו ויש מהן אף בשאינו מינו. יש מהן איסורי הנאה. ואותן איסורי הנאה יש שאוסרין ערובן בהנאה ויש שאינן אוסרין בהנאה. ויש שאינן איסורי הנאה. יש משהו שאין לו שיעור. ויש משהו שיש לו שיעור. יש שאוסרים איסור עולם ויש שאינן אוסרין איסור עולם. יש שאוסרין לכל אדם ויש [ש]אינן אוסרין אלא למערב או למי שנתערבו בעבורו. הראשון מין במינו משהו שאין לו שיעור ואוסר תערובתו בהנאה איסור עולם לכל אדם, והוא יין נסך גמור יין ביין, שהטפה ממנו אוסרת כך. וכל תקרובת ע"ז מין במינו שהוא מתערב דומיא דיין נסך. והשני מין במינו במשהו שיש לו (שיש לו) שיעור אוסר בהנאה לעולם לכל אדם. והם השנויים בפרק השוכר [ע"ד ע"א] ע"ז ועגלה ערופה ושור הנסקל וכל השנויים שם, ואע"פ שהם משהו אחד מאלף או יותר, צריך שיהיו דבר שבמניין לאסור ערובן באכילה ובהנאה. ואפי' לר' יהודה. והערלה וכלאי הכרם וככרות של בעל הבית לעניין חמץ בפסח, וחביות סתומות לאיסור סתם יינן כיוצא בהן. והשלישי מין במינו משהו שיש לו שיעור אוסר בהנאה לכל אדם ואין איסורו איסור עולם, והוא הקדש שנתערב בחולין והטעם מפני שיש לו מתירין על ידי פדיון, וכל שיש לו מתירין עומד באיסורו עד שיתירנו. ויש לו שיעור שוה פרוטה שהוא ראוי לפדיון, אבל פחות משוה פרוטה דאינו תופס פדיונו בטל במאה. והרביעי מין במינו משהו שאין לו שיעור הוא מאיסורי הנאה אבל אינו אוסר ערובו בהנאה, כגון חמץ בפסח וסתם יינן. והחמישי מין בשאינו מינו משהו שאין לו שיעור, הוא מאיסורי הנאה ואינו אוסר. והוא חמץ בפסח, והמתמד בשמרי נסכים. ואיכא דמפיק לה להאיך ממנינא, דאע"ג דאמרינן בהו [ב"ב צ"ז ע"א] של הקדש לעולם אסור, אנותן טעם קאי, דקתני באידך ברייתא שלישי אסור ורביעי מותר ר' מאיר אומר רביעי בנותן טעם. מכלל דתנא קמא (שני) [שרי] ליה אפילו בנותן טעם, מאי טעמא קיוהא בעלמא הוא. וההיא מתוקמא בקדושת דמים, אבל בקדושת הגוף לעולם אסור בנותן טעם. והששי מין במינו משהו שיש לו שיעור ואינו מאיסורי הנאה, כגון חתיכת נבילה וחתיכת דג טמא וגיד הנשה. והשביעי מין במינו משהו שאין לו שיעור ואינו מאיסורי הנאה ואין איסורו איסור עולם. כגון טבל ומעשר שני וחדש, ושביעית לבער מן הבית בזמן שכלה לחיה מן השדה והוא תוך שנה שביעית. והטעם לכל אלה מפני שיש להן מתירין. והשמיני מין במינו ובשאינו מינו משהו שאין לו שעור אוסר את ערובו כאסורו, ואיסורו איסור עולם למערבו או למי שנתערב בעבורו, ומותר לכל אדם, והוא המבטל איסור במזיד. הרי אלו שמונה פנים באיסור משהו וכולן מפורשות במקומן יש מהן שמקומן ידוע ויש מהן שאין מקומן ידוע רק לנבונים. כל אלה לדעת חכמים, אבל לדעת ר' יהודה [יבמות פ"ב ע"א] כל מין במינו אוסר במשהו באכילה, ואעפ"י שאין לו שיעור. ולא כל מין במינו ממש בין בבלול בין שלא בבלול, אלא דוקא בבלול. אבל פירות שנתערבו בפירות או פרוסות בפרוסות, שההיתר בפני עצמו הוא, אם אינו דבר שבמנין הרי הוא בטל ברוב, חוץ מן התרומה והקדשים והערלה וכלאי הכרם שיש להם שיעורין מאה ומאתים, ועל זה הושוו ר' יהודה וחכמים, ולא נחלקו אלא על הבלול. דר' יהודה סבר מין במינו לא בטיל וחכמים סברי בטיל. והוינן סבורים למימר דהאי דאמר ר' יהודה מין במינו לא בטיל מדרבנן קאמר, דאע"ג דיליף לה במנחות [כ"ב ע"א] מדם הפר ומדם השעיר, לגבי חולין מדרבנן הוא, דחולין מקדשים ליכא למילף. אלא מדחזינן במנחות [כ"ג ע"א] דאמר רב חסדא נבילה בטלה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה, ושחוטה אינה בטילה בנבילה דלכי מסרחא פרחה לה טומאתה, והויא לה כשחוטה, והוי ליה מין במינו ולא בטיל. וההיא אליבא דר' יהודה קאמר לה, ואם איתא דמדאורייתא מין במינו לר' יהודה בטיל, היכי אתו רבנן ואקילו על דאורייתא למימר דשחוטה לא בטילה בנבילה, דההיא ודאי קולא היא, אלא ש"מ דאורייתא היא לר' יהודה. והשתא דאמרת דלר' יהודה מין במינו מדאורייתא לא בטיל אצטריכינן למימר דכי אמר ר' יהודה הכין דוקא בבלול קאמר אבל בערוב שאינו בלול מודה דחד בתרי בטיל. ממאי מדאקשינן במסכ' גיטין פרק הנזקין [נ"ד ע"ב] ורמי דר' יהודה אדר' יהודה בדרבנן, דתניא נפלו ואח"כ נתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו דברי ר' מאיר ור' יהודה. ר' יוסי ור' שמעון (אוסרין) [אומרים] במזיד לא יעלו בשוגג יעלו, והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל, ורבנן הוא דגזור וקא קניס שוגג אטו מזיד. והכא ודאי מין במינו הוא, דאי בשאינו מינו כי נפלו אגוזי פרך ורמוני באדן ודלעת יונית לתוך מין אחר אע"פ שנתפצעו האגוזים ונתפרדו הרימונים ונחתכו הדלועין ונתפתחו החביות היכי בטלי, והלא האיסור ניכר הוא ואינו בטל לעולם, אלא ש"מ מין במינו הוא, דאי בשאינו מינו וקאמר דמדאורייתא חד בתרי בטיל קשיא הך. אלא ש"מ דלא קאמר ר' יהודה אלא בבלול, אבל בערוב לא אסר, והך דנבילה בשחוטה בבלול קא מיירי. וסמיכנא לה להא מילתא מדאקשינן במס' חולין [ק' ע"א] גבי חתיכת נבילה שנתבשלה עם החתיכות וכו', ואקשינן עלה בגמרא ותבטל ברובה, אלמא ערוב שאינו בלול בטל ברוב, דאי לא תימא הכי סאה תרומה שנפלה למאה של חולין לר' יהודה היכי בטיל. וכן סאה של ערלה שנפלה לתוך מאתים היכי בטיל לר' יהודה, והא מין במינו הוא. אלא ש"מ דכל כי האי גונא מדאורייתא ברובא בטיל, ורבנן הוא דגזור למאה ולמאתים דאסמכינהו אקראי, בספרי מדכת' [במדבר י"ח] את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכן מקדשו, ובתרומת מעשר קאי שהיא אחד ממאה. וערלה וכלאי הכרם נמי גמרי להו מתרומה, ומתוך שכפל איסורן כפל שיעורן להיות שעורן במאתים, כדכתו' ביחזקאל [מ"ה] ממשקה ישראל מן המאתים, ואוקימו להאי קרא בערלה וכלאי הכרם. והני מילי לר' יהודה, אבל לרבנן מין במינו בשאינו בלול בטל ברוב, ובלול בטל ברוב מדאורייתא ומדרבנן בששים. ושאינו מינו בטעמא מדאורייתא, דטעמו ולא ממשו דאורייתא. והכי איתא (בזבחים פרק כל הזבחים שנתערבו) [בע"ז ס"ז ע"ב] טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו, דכיון דלא כתוב בהדיא אלא מנזיר או מגעולי גוים גמרינן לה בבניין אב, אין מלקין על בנין אב ולא מקל וחומר. ותו מוכחא הא מילתא דאמרינן לר' יהודה מההיא דגיטין [נ"ד ע"ב] דאקשינן דר' יהודה אדר' יהודה בדרבנן דחזינן מההיא מתניתא דנפלו ואחר כך נתפצעו וכו', דר' יהודה קניס שוגג אטו מזיד אפי' [ב]דרבנן, ואם איתא אפי' מין במינו לר' יהודה לא בטיל היכי שמעי' מינה דקניס שוגג אטו מזיד, דילמ' משו' דמין במינו הוא ולא בטיל, אלא לאו ש"מ דכל כי האי גונא שאינו בלול חד בתרי בטל מדאורייתא, ובמאתים מדרבנן, והכא דקתני לא יעלו קנסא הוא דקנסוהו רבנן, מפני שביטל האיסור במזיד, וש"מ קניס ר' יהודה שוגג אטו מזיד בדרבנן. והא דאמרינן הכא דמאן דמבטל איסור במזיד איסורא דרבנן הוא, דוקא שכבר נתערבו מאליהן, או בשוגג דמדאורייתא לא שנא דבר שבמנין ולא שנא דבר שאינו במנין בטל ברוב, נמצא כשהוא פוצען אחר נפילה כדי לבטלן אינו עובר על דבר תורה, ואינו מבטל איסור תורה, אלא איסור דרבנן, ואפילו הכי קניס ר' יהודה שוגג אטו מזיד. אבל מאן דמערב בתחלה איסור לתוך היתר אפילו משהו כדי להתירו עובר על דברי תורה. ממאי, מדאמרי' במס' חולין [צ"ח ע"ב] גבי זרוע בשלה כר' יהודה, ומאי חזית דגמרת מדם הפר ומדם השעיר דמין במינו לא בטיל, לגמריה מהא דבטיל, ושני ליה חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן. כלומר, חדוש הוא שלא מצינו בכל התורה שמבטלין אסור לכתחלה והכא מבטלין, אלמא איסור תורה הוא לבטל איסור לכתחילה. מיהו היכא דעבר ובטיל מדאורייתא בטיל ואפילו במזיד, מדרבנן במזיד לא בטיל, בשוגג פליגי ר' יהודה ור' יוסי, וקיי"ל כר' יוסי דאמר בשוגג בטלי. ומין במינו דשאר איסורי דפליגי ר' יהודה ורבנן, איכא מאן דפסק כר' יהודה והיינו רב ושמואל, [פסחים כ"ט ע"ב] אבל ר' יוחנן ור' שמעון פסקי כרבנן. ואיפליגו רבוואתה בהאי פסקא דאיכא מאן דסבירא ליה בהאי כרב ושמואל, ואיכא מאן דסבירא ליה כר' יוחנן. והרב ר' יצחק פאסי כתב במס' ע"ז ומסתברא כמאן דפסק כרב, משום דפלוגתא דאביי ורבא בחמירא דחיטי וחמירא דשערי כותיה שייכא. ואיכא אחריני נמי דמייתו ראיה להאי מילתא מדפסק רבא [שם ל' ע"א] הלכתא כרב בחמץ בפסח, ורב כר' יהודה סבירא ליה התם. ואנן לא חזינן להני טעמי כלל ולא מחוורי גבן, דההוא טעמא קמא ליכא ראיה מיניה כלל, דפלוגתא דאביי ורבא בחמירי דחיטי ושערי משכח' לה בטבל ומעשר שני ובחדש ובשביעית ובהקדש כל אלה אוסרין במינן במשהו. ואי משום טעמא בתרא רבא כרב בחמץ בפסח, דילמא הלכתא כותיה ולא מטעמיה אלא משום חומרא דחמץ הוא. תדע שהרי אפילו בשאינו מינו אוסר במשהו מה שאינן כן בכל איסורין שבתורה, הילכך הדרינן לכללא דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ועוד דקיי"ל כסתם משנה, ותנן [לעיל צ"ו ע"ב], ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זה אסורה, כיצד משערין אותה בבשר בלפת. מדקתני אם יש בה, וקתני משערין אותה, אלמא אירך קאי, וש"מ אינה נאסרת במשהו, וגיד עם הבשר אין בו ספק שהוא מין במינו. וכן שתי הפסקות השנויות אחריה כולן לדעת חכמים הם שנויות. חתיכה שנתבשלה עם החתיכות וכן גיד שנתבשל עם הגידין, דקתני רישא בזמן שמכירן בנותן טעם, וקתני סיפא אם אין מכירן כלן אסורות והרוטב בנותן טעם, מכלל דרישא נותן טעם בחתיכות בעינן, דאי ברוטב בלחוד בעינן נותן טעם אבל בחתיכות נאסרות במשהו, הכי איבעי ליה למיתני בזמן שמכירין אם יש ברוטב בנותן טעם כלן אסורות, אלא מדקתני סיפא רוטב ורישא קתני סתם, אלמא רישא נותן טעם ברוטב ובחתיכה בעינן, ודלא כר' יהודה והרב ר' יצחק עצמו כתב בפ' גיד הנשה בענין בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה שמן רב אסר ולוי שרי, ופסק הלכתא כלוי, וכתב הכי ועוד דכי דייקת למימריה דרב משכחת לה דשיך בההיא מימרא דיליה דאמר בהדין פרקא [להלן ק' ע"א] אוקים רב אמורא ודרש כיון דנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה כו', ואמרי' מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, ורבנן פליגי עליה, וקיי"ל דכל איסורין שבתורה בששים ואפילו נתערב גופו של איסור בדבר היתר, וכל שכן מריחא בעלמא דלא אסרי' ליה. זהו נוסח דברי הרב. ומדבריו למדנו שאין הלכה כר' יהודה. ובסוף האי פירקא נמי כתב דרש רבא חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות, ושבקא לדרב דקאי כר' יהודה, אלמא כרבנן סבירא ליה. והרבה סתמות יש במסכת ערלה שהן שנויות כדעת חכמים דתנן [ערלה פ"ב מ"ו] ולמה אמרו המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו כיצד שאור של חטין שנפל לתוך עיסת חטין ויש בו כדי לחמץ בין יש בו כדי להעלות באחד ומאה וכו'. אלמא בעינן שיעור למין במינו. ועוד [שם מט"ז] חתיכה של קדשי קדשים ושל פגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים. ובתרא נמי תנן [שם מי"ז] בשר קדשי קדשים ובשר קדשים [קלים] שנתבשלו עם בשר תאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים, שמעינן מינייהו דמין במינו בעי' ביה שעורא, מדאית בהו היתר לכהנים, ולזרים [אסור], דהיתר ואסור לא מצטרף לאסור. וכל הנך סתמות [כ]ר' יוחנן ור' שמעון ה[י]כי דחינן להו בלא ראיה גדולה. וסוגיא דשמעתא נמי כרבנן היא מההיא זיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא, וסבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא וכו' ודמר בר רב אשי דכותה. וחלב עם הבשר מין במינו הוא, דכולהו בשר מקרו, ובתר שמא אזלינן כרבא דפליג אדאביי במסכת ע"ז [ס"ו ע"א], וגרסינן נמי בפ' גיד הנשה [ק"ג ע"א] אכל חלב מן החי מן הטרפה חייב שלש. פי' משום חלב ומשום בשר מן החי ומשום בשר טרפה, אלמא חלב בכלל בשר הוא דהא כתוב [דברים י"ב] לא תאכל הנפש עם הבשר. ואם יאמר המפליג כי ברוטב רך היה משער רב אשי, דכל מין ומינו ושאינו מינו מינו רבה עליו ומבטלו, פשוטן של דברים אינן נראין כן, כי דיקולא סל נסרים הוא ומשום דעבדי להו מסורי דדקלא נקראין דיקולי, ובסלי נסרים היכי סליק אדעתין דיהבי בהו רוטב רך. אלא כך נראין הדברים שהיו נותנין בו בשר חם, ובעוד שהבשר חם היה בתוכו נפל בו חלב והבשר חם אי אפשר שלא עלה עמו רוטב עבה ושומן, והדיקולא בולע אותם, והיה סבור רב אשי לחשוב כל מה שבלע הדיקולא מן ההיתר, ולהשלימו לששים כדי לבטל כזית החלב שנפל בו. והקשו על רב אשי לומר כי כמו שבלע הדיקולא מן ההיתר כך בלע מן האיסור. הא למדנו כי אף מין במינו בטל בששים. ודברי רב אשי הואיל ואתא לדידן נימא בהו מילתא, כי יש שמתמיהין על אותו המעשה איך היה, אם נפל בו כזית ידוע מתחלה והיה שם ששים מן ההיתר, ועכשיו ראה שנתמעט מן ההיתר מששים, והאיסור עמד במקומו או שלא נתמעט לפי חשבון. אם כן הוא, מאיזה טעם היה מתירו, תיפוק ליה דקא אסר ליה השתא דהא לית ביה ששים, ומה יועיל לו נפילתו לתוך ששים אחר, שהאיסור בעין, והוא בפחות מששים של היתר. ואם תאמר שהאיסור נתמעט כמו כן, ועמד על פחות מששים, אם כן למה אסרוהו אע"פ שבלע מן ההתר ומן האיסור, והלא האיסור בטל הוא. ועתה נשוב ונאמר כי בודאי כך היה שנפל שם כזית חלב ידוע, ונפל לתוך ששים של התר, ועכשיו נתמעט ההתר מפני שבלע הדיקולא מן הרוטב שהיה שם בשעת נפילה והחלב לא נתמעט לפי חשבון ולא היה שם עכשיו ששים בהתר, ורב אשי לא היה מתיר לא את הבשר ולא את הרוטב מפני שהיה החלב שם בעין היה אוסרו, אלא לא היה רב אשי מתיר כי אם הדיקולא בלבד, והיה דעתו לומר כיון שבשעת נפילת החלב היה שם ששים בהתר, וכל מה שבלע הדיקולא מן הרוטב (יותר) היתר היה. ולא היה רב אשי נותן דעתו על שהיה ששהה שם התבשיל בתוך הדיקולא והחלב בתוכו. ואמרו ליה רבנן (וכן) [כי] הדיקולא מן ההיתר בלע וכו', כלומר, וכי בפעם אחת בלע את הכל שאתה סבור כי מן הששים בלבד בלע, שמא בולע וחוזר ובולע היה, ובתחלה בלע מן ההיתר, וכשנתמעט הרוטב ועדיין לא נתמעט החלב לפי חשבון ונמצא כל מה שבדיקולא שהוא אסור אחר כן חזר הדיקולא ובלע, ונמצא שבלע גם מן האיסור, והרי הדיקולא כמו כן אסור. אי נמי דקסבר רב אשי כל מה שנמוח מן החלב עם נפילתו נימוח בפעם אחת בגודל חמימות הרוטב, ונמצא כל מה שבלע הדיקולא התר היה כי מס' בלע. ואמרו ליה רבנן וכי בפעם אחת נימוח שתאמר כי הדיקולא מן ההיתר ולא מן האיסור שמא נימוח וחזר ונימוח ולא היה נימוח כפי חשבון בליעת הדיקולא, ונמצא כי הדיקולא (פלט) [בלע] כמו כן מן האסור, (ו)לבסוף כשהוא בולע וחוזר ובולע. ועלתה השמועה כך לאיסור כאשר הקשו על רב אשי, אבל אם לא היה האיסור בעין, והיה הדבר ידוע כי לתוך ששים נפל בתחלה, היה הכל מותר, התבשיל והדיקולא, ולא היינו חוששין שמא לא היה מתמעט לפי חשבון, ויאסר הכל, אלא מעמידין הדבר על חזקתו, וכיון שלתוך ששים נפל ואין האיסור נמצא בעינו הרי הכל מותר. זה הוא פי' שמועה זו על נכון. ובעל ההלכות כך כתב אמרו לה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע כיון דכל יומא קא שרו כי היכא דבלע מהאי בלע נמי מהאי. זה הוא הנוסח שלו. ואעפ"י שאין לעמוד על ברור דבריו, נוכל ללמוד ממנו כי על הדיקולא הוא מפרש כאשר פרשנו. ואפשר [שיש] שם טעות סופר וכך ראוי להיות כיון דכל שעתא קשרי בגויה כי היכא דבלע וכו', אי נמי כיון דכולי יומא קא שרי בגויה וכו'. וזה הלשון יבא מכוון על דברינו. כי מאחר שלא נסתלק האיסור משם בתחלה, אלא נשתהא שם עד שחסר ההיתר והאיסור לא נתמעט כפי חשבון, יש לחוש שבלע גם מן האיסור של עכשיו. נחזור לדברינו כי נתברר לנו מכמה מקומות דהלכה כרבנן דאמרי מין במינו נמי בששים. והרב ר' יצחק הכי נמי סבירא ליה, ומעיקרא איסתפק ליה ולבסוף איפשיטא ליה, אלא שהיה לו למחוק את הספק ולכתוב שם הכרעת דעתו כאשר כתב במס' חולין. ויש לתמוה עוד על דבריו דה"כ במס' חולין דריחא דנבילה בבשר שחוטה פחות הוא ממשהו הואיל וליכא גוף האיסור, ואם כן פת שאפה עם הצלי וביניתא דאטויא בהדי בשרא, אמאי קאסר להו למיכלינהו בכותח, והא קיימא לן [להלן קי"א ע"ב] דגים שעלו בקערה של בשר מותר לאוכלן בכותח, השתא ומה התם דאיכא משהו רוטב בשר מעורב בדגים שרי למיכלינהו בכותח, הכי דריחא בעלמא נינהו לא כל שכן. ואי לאו דכתב הרב דריחא פחות וקל הוא מאיסור משהו, לא הוה קשיא לי דידיה אדידיה, דאמינא דילמא פטומי ריחא בכולא פתא ובכולא ביניתא, כנותן טעם חשבינן ליה לענין מיכלינהו בכותחא, הואיל ואפשר למיכלינהו בלא כותחא. והשתא דכתב דריחא פחות ממשהו קשיא לי דידיה [אדידיה], והוה ליה למיכתב הכי ופת שאפאה עם הצלי וביניתא דאטויא בהדי בשרא דאסרינהו למיכל בכותחא, ודאי כרב נינהו דסבר דגים שעלו בקערה אסור לאוכלן בכותח, אע"ג דלא מטי בהו אלא משהו מטעם בשר, מיהו לית הלכתא כותיהו דהא איפסיק' הלכתא בהדיא דמותר לאוכלן בכותח, אע"ג דאית בהו משהו רוטב בשר, וכל שכן דריחא בעלמא הוא דאית בהו. כך היה לו לכתוב לפי דבריו. ואפשר דצוה הרב לתקן בהלכותיו ולא נתקן, כי שמעתי שחזר בו [בקצת מקומות] וצוה לתקן אותם. וא[ו]מר אני כי אלה היו מהם, ואם לא היו מהם מקומות הניח לבאים אחריו. ועכשיו שבררנו כי כל איסורים שבתורה בטלים בששים לא שנא מין בשאינו מינו ולא שנא מין במינו, חוץ מאותם שפירשנו בתחלת דברינו. וגם נתברר לנו שהמבטל איסור לכתחלה עובר הוא על דברי תורה, (לא) [ואי] בטלו מבוטל. ודוקא שבטלו בשוגג, אבל אם בטלו במזיד קנסוהו רבנן דלא ליבטול, ואפי' ר' יוסי דלא קניס שוגג אטו מזיד במזיד מיהא מודה.
